BOOKS
ספרים
REVIEWS
ביקורות
במכון לחקר האדם ישב העגל בכורסה ועישן סיגריה. הסתכלתי בו היטב: באמת הוא – הוא. צחקתי. העגל הבליג על עלבונו, ואמר: "שב". פניו נשארו קפואות, כמו של עגל מזהב. אמרתי: "טוב, אתה בכלל הצלחת הכי טוב", והתיישבתי מתוך העווית כאב. הכליות הציקו לי בגלל הריסוסים. הוא ישב ושתק. נמאס עלי.
At the Institute for Human Research the Calf sat on a simple chair. I took a good look – it was really him. I sat down with a grimace of pain. My kidneys were troubling me because of being sprayed. He sat and said nothing. I was getting tired of it.
השנה הוציאו לאור עדי קפלן ושחר כרמל את הספר השלישי בטרילוגיית "לב אפור" שכתוב בחתולית מדוברת (כולל התלבטות אם לנסוע עם המשלחת לפולין ומילוי שאלונים לקראת הגיוס) וארזו את שלושת הספרים ידנית באריזות קרטון מצויירות. הטקסטים רזים ומתומצתים, הסיפור זורם, הציורים מודפסים על הפורמט כולו ויוצרים תחושה של תיאטרון אבסורד שיש בו ריאליזם ופנטזיה, קשיי חיים ומרדנות. בתקופה שבה יצירות רבות נכתבות כאן בשפות אחרות ופונות לקהלים בחו"ל, הספרים של עדי ושחר מדברים פנימה, בישראלית מצחיקה וכואבת, ברגישות מחוספסת. שירה ויזואלית.
זאב אנגלמאיר Time Out תל אביב 29/7/2013
האם דולפין ישאר בים או יתגייס לצבא?
עוד ספר מבית היוצר של הצמד המוכשר עדי קפלן ושחר כרמל, הידועים גם כהורים של לב אפור, החתולה גיבורת ספריהם.
זה מתחיל בחופש גדול, מכתב והתאהבות. וכמובן - הים. שלושה מוטיבים שרוקמים עלילה שמבצבצים בה חיי הצעירים הישראליים.
הים הוא מחוז הכיסופים של הספר. לא רק היעד המועדף בחופש הגדול, אלא כסימן לחופש בכלל ולערגה גדולה. הים הוא לא רק רקע. שמות הילדים, למשל, גזורים ממוטיבים ימיים (נסיכה, ששמה המלא נסיכת הנילוס; דולפין; כוכב ים). הים הזה צופן גם הבטחה לשני הרמזים השתולים כבר בטקסט הקצר בפתיחה (התאהבות) וגם ספק (מכתב? ממי? מאיזה סוג?) עולם מובטח של פכפוך נעורים.
על הרובד התכול הזה הנפרש בשכשוך מבטיח בתחילת הספר, מחלחל גורם אחר. נפרש עליו ומכרכם את פניו. זה קורה מהר מאוד. בטרם למדו הצעירים טעמו של שחרור אמיתי, בטרם למדו להבחין בין תכלת ללבן, ובעצם – בין תכלת לחקי.
המכתב מתגלה די מהר כצו גיוס. מרגע זה מתנהל כיבוש צבאי על חיי היצורים הימיים היפים. מושגים חדשים חודרים לחייהם ולציורים ומשנים את עולמם. לשון אחרת מתגלגלת בחייהם: קרבי, קב"ן, כלא 6, שבוע גדודי נוער, ודוחקת את סדר היום של ההתאהבות, דוחקת את הבית, את ההורים, את החברוֹת ואת היופי (שהוא חלק מלקסיקון ההתאהבות).
מתרחשת כמין סופראימפוזיציה הדרגתית, אם כי מהירה, שבה לא נעלם לרגע זיכרון הים והאפשרויות הפתוחות שהוא מייצג, אבל הצבאי אינו מרפה, ומצמית כל טיפת ים.
הפנטסטי הוא, שהפנטזיה העשירה והמרנינה של הציורים והסיפור, מסתברים מרגע לרגע כתיאור ריאליסטי של מציאות חיינו. ליתר דיוק, חיי ילדינו. חיי הנוער שכבר יודע שאחרי צבא אין יותר כוכב ים, אלא כוכב על הכותפות.
ולכן נוסעים הצעירים לטיול טרום גיוס, כמו נידונים למאסר ממושך המבקשים למצות כל רגע של חירות.
בעולם סגור שכזה, הגיבורה, השלישית בחבורת הבנות, היא לב אפור. חתולה. לכאורה, אמור הקורא לתהות, איך חתולה יכולה להשתלב עם ים ובעיקר עם צבא? ובאמת, דווקא זה מה שהופך אותה לבחירה הנכונה. כי היא אמנם, אינה יכולה, אבל הרי גם הצעירים האחרים לא יכולים להתמודד ולהשתלב (מלבד בכורח החוק, כמובן). לכן מציגים עדי ושחר דרך לב אפור פתרון שמניב ציורים נפלאים ומאפשר ללב אפור להתגלות במלוא יפעתה. קשה להתאפק לא להציג כאן את שני הציורים עוצרי הנשימה שבסוף הספר( פוסטרים! פוסטרים!), אבל כדאי.
זה קשור לים, אבל אני לא כאן בעסקי ספויילר. מי שרוצה לדעת את הסוד, יאלץ לקרוא ספר מענג עם מעט מאוד טקסט ושפע איורים יחודיים, שבונים עולם מוכר/מוזר, וגם מנתצים אותו.
אורה לב-רון, בלוג TheMarker Cafe, 14/6/2013
סדרת הציורים "ההורים של לב אפור" פורסמה בספר בהוצאה עצמית על-ידי עדי קפלן ושחר כרמל, בשנת 2006. על-גבי ניירות פשוטים, בעזרת עפרונות צבעוניים וצבעי פנדה, מספרים עדי ושחר את סיפורו של זוג צעיר, נטול-ילדים, המגדל חתולה בשם "לב אפור". ההורים והחתולה גרים ב"עיר-חוף גדולה", ללא ציון השם המדויק. אך נופי הטיילת של תל אביב, וציורים מדויקים של רחובות וכיכרות ספציפיים בדרום העיר, כמו-גם פרטים אופייניים של דגמי רצפות וסגנונות בנייה, אינם מטילים ספק לגבי מיקום העלילה. המימד האוטוביוגרפי החלקי של הסיפור מאשר את הזיהוי, שכן שחר ועדי – זוג בחיים וזוג באמנות - אכן חיים בדרום העיר, בלב האזור התעשייתי, והם חווים את המקום מבפנים.
העלילה נפרשת לפני הקורא בטקסטים לאקוניים, המודפסים בתחתית הציורים, והיא מספרת סיפור של הידרדרות כלכלית וחברתית: פיטורין ממקום עבודה בשל קיצוצים, אבטלה, סירוב לשתף פעולה עם מערכות ביטחוניות או שיווקיות, חיים ללא כל הכנסה, חיפוש מזון ברחובות, איסוף בקבוקים מתוך פחים ברחוב, היזרקות מהדירה בשל אי-תשלום ולבסוף – עבריינות קלה של סחיבות וכייסות וחיים בחוץ, בחוף ובטיילת, כהומלסים. נקודת החום היחידה בסיפור היא המשפחה – האהבה היציבה בין בני הזוג וגידול החתולה האפורה, המשמשת גם כתחליף-ילד. בני הזוג אינם מזוהים בשמותיהם, אלא כ"אמא" ו"אבא", וה"בתחתולה" מסמלת באופן אירוני את כישלונם הכלכלי – או את סירובם העקרוני - להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם.
שחר ועדי מספרים סיפור תל-אביבי-אוניברסאלי של צעירים חסרי תמיכה כלכלית, הנאבקים בממסד ומנסים, ללא הצלחה, לשרוד בתוך הג'ונגל העירוני. זווית המבט שלהם (הפעם) איננה ממוקדת במיעוטים ובמושאי קיפוח חברתי (ערבים, עובדים זרים) אלא בהלך רוח שמעורבבים בו חמלה, ייאוש ואנרכיזם. אולי לכן, הסיפור מסתיים בנימה של אופטימיות תל אביבית: הציור האחרון בספר מתאר שקיעה סגולה-וורודה בחוף הים; בין כמה דמויות של מטיילי-חוף אובססיביים נראים, מרחוק, גם זוג ההורים וחתולתם. הטקסט בתחתית העמוד אומר: "נעים על שפת הים, היה קיץ".
טלי תמיר, דרום-דרום מיפו עד פלורנטין, טקסט מתוך קטלוג התערוכה, מוזיאון נחום גוטמן לאמנות 22/04/2007.
אמנות הפיטורים
"ההורים של לב אפור" הוא ספר מצויר, המחקה פורמטים מוכרים כדוגמת ספרי קומיקס או ספרי ילדים. למרות שכל דף בו מכיל ציור גדול וטקסט קצר ומנוקד, לא בטוח שזה הספר שתבחרו להקריא לילדיכם לפני השינה. עלילתו של הספר מגוללת את התהליך שעוברים "אבא" ו"אמא" לאחר פיטוריהם מהעבודה, והוא נכתב לאחר שכותביו עדי קפלן ושחר כרמל, זוג בחיים וביצירה, איבדו את עבודתם בטלוויזיה החינוכית הישראלית.
התחלתם לכתוב/ לצייר את הספר זמן קצר אחרי הפיטורים שלכם, זו הייתה תגובתכם לטראומה?
היה לנו זמן רב להתכונן לפיטורים, ולכן הם לא היו בדיוק טראומה. למעשה אפשר לומר שהעבודהעצמה הייתה הטראומה. בסוף הרגשנו שאנחנו כבר רוצים לא להיות שם. עבדנו בטלוויזיה החינוכית במחלקת טל-ידע. המחלקה הייתה נעימה, והיחסים בין כולנו היו טובים. אלא שהטלוויזיה (השייכת למשרד החינוך) בחרה להעסיק אותנו דרך חברת כוח אדם. ובאיזשהו רגע נמאסו עלינו הניצול והרמיה שבצורת ההעסקה הזאת. במהלך שנות עבודתנו היינו צריכים להילחם על פיצויי פיטורים (בעת מעבר מחברת כוח אדם אחת לשנייה), על דמי חופשה ודמי הבראה, על תשלום עבור עבודה במשמרות ערב ולילה, ועל חישוב מוטה מטה של ימי עבודה. ועדי העובדים של עובדי הטלויזיה המאוגדים בהסתדרות בכלל לא ספרו אותנו. נאסר עלינו להתאגד. על כל מכתב לחברת כוח האדם נאלצנו לחתום כולנו: מכתבים חתומים בידי נציג עובדי כוח האדם לא התקבלו, והוחזרו ללא כל התייחסות. נמאס לנו לראות את זכויות העובד הבסיסיות שלנו נרמסות שוב ושוב, ולחוש שסכנת הפיטורין מרחפת מעלינו באופן מתמיד. היה לנו קשה לראות כיצד לאנשים מנוצלים אין כוח להיאבק. במובן מסוים הפיטורים היו הקלה, אבל ברור שלא היינו מתפטרים מיוזמתנו, ושכל התהליך מעורר פחדים - מהעתיד, מחוסר כסף.
הספר מתמודד עם אחד הנושאים הבוערים ביותר היום בישראל ואולי גם בעולם. רציתם שאנשים יקראו את הספר ו...
לא באנו מלכתחילה עם תובנה או מסר חד משמעיים, מנוסחים בשלושה משפטים. באופן טבעי כתבנו וציירנו את החיים שלנו בשנים האחרונות. לא קבענו מסר ספציפי וציירנו לפיו, למרות שבדיעבד אפשר אולי לסכם את הספר בכמה משפטים.
ולומר?
ראשית, זה לא כל כך נורא להיות חסרי עבודה. הפחדים מכך קיימים ומובנים, אם כי בספר הם מומחשים יותר מאשר במציאות. ועוד – צריך לפעול בדרכים לא שגרתיות: לזנב במערכת, לערער אותה. וגם – אל תעשו ילדים, תעשו חתולים... אבל הספר אינו נותן פיתרון לבעיית הפרנסה, לפחות לא פיתרון חוקי.
אפרופו "עשו חתולים", הספר גם מציג דרך חיים אלטרנטיבית למשפחה.
הספר הראשון שעשינו, "לב אפור", (טרם יצא לאור) משתמש במודע במתכונת של ספרי ילדים המספרים לילד איך הגיע לעולם, ומספר איך נולדה להורים בת חתולה. זוהי אכן משפחה אלטרנטיבית. בספר הנוכחי, "ההורים של לב אפור", המשכנו את סיפורה של המשפחה, משפחת לב אפור אם תרצי, ומככבות בו אותן דמויות גנריות: אבא, אמא ובת-חתולה. אנחנו לא מעיזים להטיף, אלא מציגים עוד אפשרות, מניסיוננו האישי.
אז למה אבא ואמא ערומים כל הספר? נדמה לי שזו שאלה שמטרדה אנשים רבים שנתקלים בספר.
במבט לאחור, כנראה שרצינו לעשותם כלליים, לא מסויימים. אבל בתחילת העבודה, כשחשבנו על צורתם החיצונית, כיצד יראו, איך יתלבשו, מה יהיו תווי הפנים שלהם, גילינו שאין לנו שום רצון לאפיין אותם. יצא שהם מייצגים אדם כלשהו, זוג הורים כלשהו, לאו דווקא "שחר" או "עדי". הם לא ערומים. אנחנו בעצם לא ציירנו אותם כלל, רק את הגבול שלהם. השארנו אותם גולמיים, חשופים ופגיעים, ואת כל הפוטנציאל הציורי פתוח. ומכאן שנשאר פתוח גם הפוטנציאל האנושי. המסר הוא הומאני, אנתרופוצנטרי.
שאר הדמויות לבושות, מה זה אומר?
שכל אחד מאתנו הוא אדם הניצב מול עולם שכולל, כמובן, גם את שאר האנשים. חוץ מזה, אם היינו מציירים ככה את כולם היה נשאר דף ריק...
אתם מאמינים באמנות שיכולה לשנות מציאות?
העבודות שלנו עוסקות בנושאים פוליטיים, ומטרתן לנסות ולערער את תפיסת העולם של הצופים בהן. זוהי, כמובן, מטרה הגדולה מיכולתו של אדם בודד, גם אם הוא זוג. מכל מקום, אנחנו משתדלים.
הניסיון שלנו מראה כיצד הכוח (ביחד עם תאומו הרכוש), והרדיפה אחריו גורמים להשחתת החברה הישראלית. אנחנו התנסינו בכך אישית בטלוויזיה החינוכית, אבל אפשר לראות את זה בכל מקום: ביחס לעוני, הנתפס כהכרחי ומשום כך צדקה ונדבה מספיקות לשם התמודדות איתו, בהדרת הפלסטינים (יחד עם שאר 'אויבינו') מכלל בני האדם שווי הזכויות, בהדרת כל מי שאינו יהודי מהמעמד של עם-סגולה. את הרגשות הנלווים להשחתה הזו – הבוז לעוני והאדרת הרכוש, הלאומנות, הקמת אויב ושנאתו, עליונות/נחיתות ביחס לזר – חווים בעיקר הנפגעים העיקריים מהם. ובכך שהם מקבלים אותם כמובנים מאליהם, הם מקבעים במו חייהם את דיכויים שלהם.
התחושה היא שאנחנו חווים שטיפת מוח שלטונית אינטנסיבית, כוחנית-רכושנית, שנוכחת בכל המרחב התרבותי המקומי מגיל אפס עד מוות, ומטרתה לקבע את מצבם של "הדפוקים האומללים השמחים בחלקם" (וכמובן את מצב השולטים). רוב העבודות שלנו מנסות להצביע על המצב הזה, והספר "ההורים של לב אפור" אינו יוצא דופן. בכך דעותנו משיקות במידה רבה לאלו של מפלגת-פועלים אמיתית, אבל האובססיה שלנו ליצור מתמקדת באותו עיוורון מחשבתי שאנחנו מאולפים לראות בו את המציאות.
ליאורה שכטמן, אתגר, מגזין פוליטי ותרבותי, גיליון 21 מרץ 2007.
פסטיבל הקומיקס חלף עבר לו, וערם אצלי ערימה של קומיקס לקרוא. מראש אמרתי שאני לא אפרסם ביקורות, יש יותר מידי אנשים שאני עלול להעליב, אין לי כוח לזה. את רוב הערימה, הקצרים והקלילים יותר, חיסלתי די מהר. פתאום לפני כמה ימים נזכרתי שעוד לא קראתי את "ההורים של לב אפור" של עדי קפלן ושחר כרמל. רק דפדפתי ברפרוף בפסטיבל.
שני אלה באו לי משום מקום, לא הכרתי אותם לפני בכלל.
אני מודה, הציפיות שלי לא היו גבוהות. לא חסרות פה ובכל מקום יציאות אמנותיות שנראות יפה מאוד אבל אין בהן הרבה תוכן או סיפור או איזשהו משהו.
תשמעו, מה אני אגיד לכם, הספר הזה שלהם באמת חזק.
זאת יצירה עם כל המורכבויות והדקויות של יצירה רצינית וטובה. יש משחקים רבי משמעות בפערים הגדולים שנפערים בין הטקסטים הרזים אבל הטעונים והתמונות העשירות ומלאות הרגש שעוטפות כל כפולה ויוצרות עולם (אה אה איזה משפט! כתבתי בעצמי!). מהתמונות המקדימות שראיתי ברשת לא הייתי בטוח איך התמונות הריאליסטיות יתחברו לסיפור זורם, ויתחברו עם הציורים הנאיביים של הדמויות. אז זה עובד. נוצר רצף, והדמויות, למרות שהן כאלה רזות ומאופקות מצליחות להעביר טונות של רגש.
יש שם המון הומור והשלמה מול קשיי החיים, יש המון מין אה, אני לא יודע מה בדיוק, הסתכלות על החיים שהיא מצד אחד משלימה ומצד שני לא מתפשרת כאילו? משהו כזה.
בקיצור זה מצליח להעביר כמה רגשות שונים במקביל, שזה די מרשים.
תסלחו לי על הפלסף האמנותי, תודו שאני לא עושה את זה הרבה, אז פעם ב מותר לי. אחרי המשפט הראשון השתדלתי לכתוב כמו מפגר ולא כמו מבקר. פאקינג לפחות אנ'לא מספר לכם חלומות שלי.
ואני גם חותם על כל מה שאורה לברון כתבה במוסף הספרים של הארץ. חוץ מההיבטים האמנותיים והרגשיים, יש כאן עיסוק בנושא החברתי בצורה עדינה ובלי סיסמאות.
הלוואי והייתי כמוהם, מתרכז בשקט רק בעשייה האמנותית עצמה ולא מתפתה להשקיע את כל המרץ שלי בכל המסביב. מה אני אעשה, אני מוצא עניין גם במסביב. אני מרגיש דחף לדחוף את מה שעשיתי. לא מספיק לי ליצור, אני רוצה שאנשים יראו את זה.
אורי, אני קונה לך עותק ומוסיף לחבילה שהכנתי, וכשאחזור בשבוע הבא אשלח לך ללונדון שתראה גם.
ולכם אני ממליץ: עדי ושחר יהיו ביום שישי בשוקולטורה בביאליק. אם עוד לא רכשתם לעצמכם ולכל קרוביכם את הספר, הזדרזו ותקנו את המעוות - עוד לא מאוחר
אמיתי סנדי, מהגנה למאבק, בלוג, 27/09/2006
המראות שבדרך כלל מתעקשים לחלוף על פניהם
אין ברומן הגרפי של שחר כרמל ועדי קפלן הרבה מלים, אבל אלה שמופיעות בו נדירות בספרות שלנו: עובדי קבלן, לשכת התעסוקה, רכיבים לא פנסיוניים; גם הציור מציג מציאות של הרס, עזובה ודלות. אז למה הספר בכל זאת משמח?
ציורים מרהיבים וטקסט קצרצר מספרים את הישראלית של פלורנטין, ועידן החופש לזכות בשפע של אבטלה, שירותי מין, מוסיקת רחוב וחתולה הצולחת את כל אלה בלי לאבד את צלם החתול; אז למה הספר כל כך משמח?
זה קורה מיד עם פתיחת העמוד הראשון, עוד לפני שמספיקים להתרווח ולהתרשם: מציאות דחוסה, אינטנסיבית, גולשת מבין דפי הספר וכובשת את האוחז בו. למעשה, הספר הוא רצף של ציורים, שובי-לב ומרהיבים, המספרים סיפור ומאוירים מילולית בטקסט קצרצר. הסיפור הוא סדרת קלוז-אפים על מראות שבדרך-כלל ממהרים לחלוף על פניהם ולדחוק מהתודעה, אבל הם נטועים כאן עמוק. במקרה הזה, בשכונת פלורנטין. קפלן וכרמל מכניסים לספרות שלנו מציאות חדשה: מציאות "חברתית" שלא זוכה לבקר בספרי ילדים או בוגרים. משחקי המחשב, למשל, מופיעים כאן כעיסוקו של אדם במקום העבודה בעת הודעת הפיטורים ועד למועד עזיבתו.
אין בספר הרבה מלים, אבל רבות מהן עושות ביקור נדיר בספרות שלנו, לפחות בריכוז כזה: עובדי קבלן, לשכת התעסוקה, רכיבים לא פנסיוניים, פיצויי פיטורים, איסוף בקבוקים ריקים. על החסר הזה ב"סיפור" מפצה בנדיבות הציור העשיר בסיפורים משל עצמו. כך, למשל, "היה להם חופש לעשות מה שרצו" מציג את שני המובטלים מתבוננים מבעד לחלון לעולם הממתין להם בחוץ: הומלסים, הרס ועזובה, דלות ובני אדם בתנאי עליבות מפליגים. עולם עשיר ומלא של שפל המדרגה.
גם את הדינמיקה והעלילה ניתן לקרוא בציורים: מהציור הפותח, "ההורים של לב אפור גרו בעיר-חוף גדולה", שבו נמצאים השניים במרכז הציור, יושבים בנחת על כיסאות בחדר נעים וביתי, על רקע קיר-זריחה צהוב, אפוף באדום מרגש, משני עבריהם "עיר חוף" עם דקל וים, לרגליהם ערימת עיתונים על רצפת אריחים מסוגננים, והחתול שקוע בליקוק כפותיו ומאותת לנו בלשונו שהכל נפלא. בעמוד האחרון, "נעים על שפת הים, היה קיץ", עומדים השניים לבנים עד כדי הצטננות על המזח לקראת שקיעה. אלא שהשמים הם תערובת של ורוד עכור, צהוב כבוי וכחול מעיק, והים משקף את הצבעוניות הזאת. אין מנוס, שתי הצלליות כלואות באוקסימורון באופק הפתוח לים.
"ההורים של לב אפור" שולל מאיתנו את אחת הקונבנציות הוותיקות - השוליים, אותו מרווח מובן מאליו בין ה"מציאות" שבה אנו שרויים לחוויית הספר שבודדנו. כך מבצע בנו הספר הזרה מיד עם פתיחת העמוד הראשון, והופך אותנו משוחרי אמנות, הבוחנים אלמנטים נתונים במסגרת, לשבויים המותקפים במציאות חדשה שפורצת אלינו ללא גבולות. הציורים, הגודשים את כפולות העמודים עד קו החיתוך של הנייר, משליטים ויזואליה טוטלית על המרחב הסיפורי כולו, ללא רגעי הפוגה, ויוצרים תחושה קלאוסטרופובית של כליאה. תחושה זו מתעצמת עם ציורי גדרות-התיל, החוצצים בין השניים לבין ה"חוץ" בעמוד "אצל תאגיד ממשלתי מתחום התקשורת" ובעמודים החומים של מקום העבודה.
אחת הבחירות החזקות בספר היא לצייר את ההורים של לב אפור בעירום. ושוב, זוהי חריגה מתפיסת העירום באמנות: זה אינו עירום רומנטי או ארוטי, ששמור לאלילות ולנשים משמעותיות; זה גם אינו עירום החושף גוף אנושי מיוזע ולקוי. העירום של קפלן וכרמל מציג שני גופים לבנים, כמעט שדופים, על כל מרכיביה הפיסיים של ההוויה האנושית, כולל אברי המין הזכריים. הכל חסר הגנה.
שתי היישויות הלבנות והדקיקות, כמין בהרת נידפת, מוצגות באתרים שונים של המציאות: משרד, דירה, חנות ירקות, תחנה. למשל, העמוד שבו כתוב "הם הלכו לקבל את פיצויי הפיטורים". בעמוד מצויר אוטובוס גדול, לבן-אדום, שיש לו פנסים מאיימים ונוכחות פיסית אלימה. מסה כבדה של מתכת ומנועים. לרכב, התופס בביטחון מקום בחלל, יש אפילו מספר גדול וברור, כמין תעודת זהות. לצדו, ממתינות לפתיחת הדלת, עומדות שתי הדמויות הלבנות, שלובנן, יותר משהוא צבע הוא היעדר צבע, כאילו מחקו שטנץ מתוך העולם. הן לא תופסות מקום, הנוכחות שלהן היא היעדר. רק בציור אחד הדמויות אינן לבנות, בעמוד "בסוף נגמר החודש": כאן הן צלליות שחורות: הן נטולות נפח פיסי, הן בבחינת צל, כמי שהתהפך עולמן ועמו צבען.
החתולה לב-אפור אינה ערה לאומללות המתחוללת בביתה ממש. לב-אפור היא פיסת העולם-טבע שמתמיד בקיומו. בציור "העולם שלהם היה בלעדם" עומדים ההורים משני עברי ה"עולם", כלואים ברשת של אריחים "אותנטיים". אבל מעבר לסורגים, אי-שם בחוץ, יש מציאות - רומזים לנו השניים. מתקיימים בה הים, השמים והחול. רואים אותה מבעד לחלון המצויר הנפתח מן הרקע הסגור, שעליו יושבת לב-אפור. כל מה שלמדנו עד כה - חברות התקשורת הגדולות, החנווני שאינו נותן בהקפה, המובטלים היושבים על המדרגות - כל אלה אינם קיימים בעולמו של החתול. הוא שומר עבורנו על קיום אחר, כזה שבו די לך להיות שבע, נקי ומלוטף.
אורה לברון, עיתון הארץ, מוסף ספרים 13.9.2006.
קשה להגדיר את הספר "ההורים של לב אפור" (עדי קפלן ושחר כרמל, עיצוב והפקה: יוחאי מטוס). הוא רב-תחומי ורב-תרבותי; הוא נראה כמו איור-קולאז'-שרבוט-ציור על צילום וטכניקה מעורבת; הוא פונה למבוגרים אבל יש לו מבנה של ספר ילדים; הוא ריאליסטי-היפר ריאליסטי ופנטסטי; ועוד מיני מילים משיח האמנות. אבל נדמה שהספר אינו מתרגש מההגדרות האלו - הוא פוסח עליהן בפשטות ומתיישב ביפה פינת מקסים.
המילים הן החלק הקטן. העלילה מספרת על זוג גנרי, חסר שם, חסר בגדים וצבע - הורי החתולה לב אפור. הזוג מפוטר מעבודותו ומתחיל בתהליך חד-סטרי לעבר חיי עוני. אין כאן קונפליקטים, דיאלוגים או מהפכים גדולים. הטקסט מובא במלבן קטן בפינת הדף ואינו עולה על משפט לכל שני עמודים. בספר כולו יש בסביבות 300 מילה, כמעט ללא דימויים.
לעומת זאת, הצד החזותי עשיר. הציורים נהדרים ומלאים באלמנטים שכמו בונים עלילות משנה: הטאפט המשתנה והמלא בסימנים פאליים בדירת הזוג; העוני שמציץ בין הפינות; והמאפיינים של החיים האורבנים. אף שתל אביב אינה מוזכרת במפורש, אפשר לזהות את הטיילת ואת נחלת בנימין ובעיקר את המרצפות מהדירות של פעם.
רגעי הקסם שבו רבים. פעם העירום של הזוג מתמזג אל תוך העולם החדש שהוא נקלע אליו, שעה שהוא מתקלח על חוף הים, לעתים תמונות מתכתבות עם קלאסיקות מתולדות האמנות. למשל הציור של השכנה, שמצד אחד מצטט בחן את תמונות הצברים החלוצים הנושאים מפרי הארץ, ומצד שני מתכתב עם ציורים של גוגן; סצינת מוסיקאים ברחוב שמזכירה תמונה נוצרית; ואפילו התמונה שבה נראה הזוכ כורע בפני בעל הבית שבא לגבות את שכר הדירה, כמו מעלה בפניו מחזה שבו החתולה לב אפור היא בהמות ("האמן ומרגריטה"), מושכת את המסך על חיי ההורים שלה.
לערימת הסופרלטיבים ניתן להוסיף גם את איכות ההדפסה הגבוהה של הספר והאריזה, אם כי לא ברור למה לא מופיע שם הספר על החזית. בחלק מהמקומות, ישנה הרגשה של עיצוב יתר כמו למשל בבחירה לנקד את המילים הבודדות, או במקומות בהם הציורים כל כך יפים שהם חזות הכל.
בסופו של דבר "ההורים של לב אפור" משרה על הקורא-צופה בו אווירה חמוצה מתוקה שנרקחה ביד אמן. איפה עוד תמצאו ספר שבסופו יש פרומו לספרים הבאים המתוכננים בסדרה ואפילו ציור אורח במרכזו?
הספר יצא בהוצאה עצמית, ותוכלו להשיג אותו דרך האתר של היוצרים בכתובת זו.
אורי דישון, נענע תרבות ובידור 13/08/2006.